קווי זמן להיסטוריה

התנהגות הצבעה באמריקה

התנהגות הצבעה באמריקה


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.

התנהגות ההצבעה קלטה חלק ניכר מזמן של שתי המפלגות הפוליטיות באמריקה. מאמצים רבים הושקעו בניתוח התנהגות ודפוסי ההצבעה בבחירות הקודמות - בין אם מדובר בבחירות לאומיות, מדינה או מקומיות וכו '- במאמץ לחזות את בסיס המצביעים שלהם ואת אותן קבוצות חברתיות בהן יוכלו לרכז את המאמצים שלהם ובאותן קבוצות שהיו נראה כגורם אבוד ולכן בזבוז זמן מבחינת הכסף והזמן המושקע במיקוד כמצביעים פוטנציאליים.

כל הערה על קבוצה חברתית, דתית או מיעוטת יכולה להיות כללית רק כאשר היא מתייחסת להרגלי ההצבעה שלה, ולכן ניתן לראות בהערות הבאות כהכללה בלבד. ההיגיון מכתיב שלא כל אפריקאים אמריקאים או נשים מצביעים דמוקרט. אולם המגמות מצביעות על כך שחלק גדול מכל קבוצה עושה זאת. סוגיה נוספת שצריכה להתייחס לשתי המפלגות הייתה מידת ההיעדרות הגדולה בדוכני ההצבעה בשנת 1996 ו -2000. האם ההסבר לשנת 1996 היה "מסקנה שנשכחה" מספיק כדי להסביר מדוע מחצית מכל המצביעים הרשומים לא הצביעו? ? האם קבוצה חברתית כלשהי הצבעה פחות ממספר ההצבעה הרשום שלהם? בחירות 2000 לא יכלו להיחשב כמסקנה מתבקשת, ובכל זאת רק כ 50% מהמצביעים הרשומים לקחו חלק בבחירות ההן.

האם קבוצות אלה קשורות באופן מסורתי לשתי המפלגות עדיין מהימנות בטוחות לאחר הצגת שתי המפלגות במהלך שערוריית לוינסקי משנת 1996, כאשר שתי המפלגות הראו טעויות שיפוט חמורות ושם הצופה ניטרלי עשוי לזהות כי פוליטיקה מפלגתית מפלגתית נראית בעדיפות מעל למה הכי טוב למדינה כולה? נראה שהדמוקרטים ניצחו את אותם בני המעמד הבינוני / עליון שהצליחו טוב מאוד מהתנופה הכלכלית שנראתה בשמונה שנות נשיאות הדמוקרט קלינטון. עם זאת, קבוצה זו לא התבררה במספרים מכריעים עבור המועמד לנשיאות הדמוקרטית אל גור בשנת 2000.

תחום נוסף שאנליטיקאי המפלגות עשויים להידרש לו ללמוד הוא מה שמכונה V Key "שינוי מחדש" - אלה שבאופן מסורתי היו נאמנים למפלגה אחת, אך מכל סיבה שהיא מייחסים מחדש את אמונם הפוליטי. בשנת 1970 זיהה ו 'ברנהאם שישה גורמים שהוא מצא ב"התיישבות קריטית ".

כיוון שהוא קצר מועד אך משבש מאוד חוסר אמון מפלגתי המוצג בכנסים, מדיניות וכו 'הגורם להתאמה פעמים בהן אחד הצדדים או שניהם מקטבים את מעמדם האידיאולוגי כך שהם מציגים בפני הציבור "זה מה שאנחנו עומדים בעדו ואין גמישות ...". ברנהאם קובע כי בשילוב עם זמנים של בעיות חברתיות וכלכליות זה גורם להתאמה. נראה כי השתתפות בוחרים גבוהה מהרגיל קשורה להתאמה מחדש נראה כי התרחבות משמעותית של מצביעים מתרחשת מדי 36 שנה. לפני בחירות שמתנסות בביצוע מחדש מקדימים תשומות של צד שלישי.

גורמים אחרים שעליהם אנליסטים צריכים לשים לב כוללים את מי שקורא לעצמם "עצמאים". בבחירות 1996, 8% מכל הקולות היו לפרוט. אם הבוחרים הללו (כמעט 8 מיליון) היו מצביעים בעד דולה, התוצאה הסופית הייתה יכולה להיות ספק עבור קלינטון. עם זאת, אלה שטענו כי הם עצמאיים היו כמעט 30%. ההנחה ההגיונית היא שמי שהם עצמאיים באמת לא רוצים לערב את עצמם בבחירות, או שכאשר מדובר בבחירות הם הצביעו עבור אחת המפלגות המסורתיות או שטענתם המקורית פשוט לא הייתה מדויקת. חיזוי כוונות ההצבעה העתידיות של קבוצה זו הוא חשוב ביותר שכן בשתי הבחירות האחרונות הם אכן מהווים סך כולל של כמעט 28 מיליון מצביעים. אם כוח זה יאבד לצד אחד, ההשפעה על הצד השני עשויה להיות משמעותית.

אף מועמד "עצמאי" לא עמד בבחירות 2000 אם כי ראלף נדאר מהמפלגה הירוקה קיבל 2.8 מיליון קולות ואילו פט בוכנאן קיבל 448,000 קולות. מתוך סך של כמעט 105 מיליון קולות, קולות אלה נחשב למעט. נראה כי המצביעים מעטים אמון במועמדים עצמאיים או מיעוטים בשנת 2000.

אמריקאים אפריקאים קישרו עצמם היטב למפלגה הדמוקרטית. 86% מקבוצה זו הצביעו בעד דוקאקיס בבחירות 1988, ו -84% בבחירות לקלינטון ב -1996. 90% הצביעו לגור בשנת 2000. מדוע זה?

נראה שהתשובה היא היסטורית שכן הדמוקרטים היו קשורים לקידום הגורם לזכויות האזרח (במיוחד ממשלת לינדון ג'ונסון בשנות השישים) ואילו הרפובליקנים לא עשו זאת (אפילו אם אייזנהאואר הרפובליקני התחיל את הכדור מתגלגל עם אזרחי 1957) חוק זכויות). מגמה זו החלה בעידן ה- F D Roosevelt שנראה כמסייע למי שלא יכול היה להתאפק בתקופת ה- New Deal. ג'ונסון עצמו תמך בשלושה מעשי זכויות אזרח באמצעות הקונגרס. אף שמספר האפרו-אמריקנים שמצביעים הוא קטן בהשוואה לאוכלוסייה הלבנה הגדולה בהרבה, אבל חלק גדול מהם מתגורר באזורים שנחשבים ליעדי בחירות לשתי המפלגות - קליפורניה, פלורידה ומדינת ניו יורק. הנתונים מראים כי אפריקאים אמריקאים מצביעים לדמוקרטים ללא קשר להצלחתם ו / או השכלתם.

מהסיבה לעיל, המצביעים הלבנים במדינות הדרום נוטים יותר לתמוך במפלגה הרפובליקנית מכיוון שהיא אינה קשורה לתנועה לזכויות האזרח. רונלד רייגן נתפס כנושא ירא שמים, אנטי קומוניסט שיחזיר את אמריקה לרגליה שוב עם מנהיגות חזקה. הוא לא גילה חיבה לליברליזם או לקומוניזם. השקפתו כי אתה צריך לעמוד בעצמך ולא 'ספוג' מהמדינה, תאם לאמונותיהם של מצביעי דרום לבנים. אף על פי שאמריקאים אפריקאים זכו להצביע מאז שעבר התיקון ה -15, מעטים בלבד עשו במדינות הדרום מכיוון שהיה פשוט מסוכן מכדי לעשות זאת אפילו בשנות החמישים. לכן המיגון הפוליטי שלהם היה כמעט אפס ותמיכתם בדמוקרטים אולי הייתה שם במהותה, אך היא לא הייתה שם כשספרו את הקולות.

היה זה העלבון של מבחן אוריינות (שאיפשר, או לא, לאמריקאים אפרו את זכות הבחירה במדינות הדרום) שעמדה מול לינדון ג'ונסון, טקסני, בראשו. בשנת 1932 זכה רוזוולט בכל מדינות הדרום. הוא היה דמוקרט אבל בשלב זה לא היה ברור לאיזה כיוון הניו דיל שלו ייקח. זה מנוגד לאידיאלים שבידי מדינות הדרום (לעמוד בעצמך וכו ') מסביר ככל הנראה מדוע ההפגנות הדמוקרטיות בדרום ברמה הכללית היו חלשות מאז. בבחירות 1968 (לאחר זרימת מעשי זכויות האזרח של ג'ונסון) הדמוקרטים ניצחו רק את טקסס, שהייתה אירוניה שכן ג'ונסון עצמו היה טקסני וסומן כ'בוגד 'מסוגו. עם זאת, האם הייתה עדיין אהדה מסוימת לטקסני שהגיע עד לפסגה וזו הייתה הצבעה של אהדה במדינת מולדתו ... אולי תסביר את המוזר הזה. בשנת 1980, הדמוקרטים תחת קרטר זכו רק במדינתו גאורגיה אך איבדו את השאר לרייגן הרפובליקני. בבחירות 1992, וירג'יניה, צפון + דרום קרוליינה, ג'ורג'יה, אטלנטה, מיסיסיפי וטקסס תמכו כולם בג'ורג 'בוש הרפובליקני. קלינטון זכתה ב -5 מדינות דרום כדי לפרק את המגמה - פלורידה, לואיזיאנה, ארקנסו, קנטאקי וטנסי. מדינות הדרום חזרו כולן לג'ורג 'בוש בשנת 2000.

אמריקנים היספניים הופכים גם הם לקבוצה בעלת השפעה רבה יותר כאשר בחירות מתרחשות מכיוון שלרוב יש משפחות גדולות והגיונית ככל שאמריקאים התאזרחו כוח ההצבעה שלהם יגדל בהתאם ככל שתקדם הזמן. הם גם קבוצה שקשה לחזות אותה לגבי הנאמנות הפוליטית שלה. יש תמיכה לדמוקרטים אך בשנים האחרונות המפלגה הרפובליקנית עשתה רבות בכדי למשוך את תמיכת ההיספנים. בפלורידה (שנחשבת כמדינת מפתח) הם חוו הצלחה מסוימת. הפיאסקו הכושל של פרק מפרץ החזירים בשנת 1961 בוצע בהוראת הדמוקרטים קנדי. אסון זה מכונה היום גם על ידי הרפובליקנים וגישתם כאשר קלינטון הייתה נשיאה הייתה להטיל ספק בכוונות הדמוקרטים כלפי ממשלת קסטרו בקובה (שנשארה מבודדת מאז משבר הטילים).

הרמזים המעוטים שקלינטון התכונן להרפות את הסנקציות על קובה (ארה"ב לא הוטלה על האו"ם) זכו נגד קלינטון שאימץ עמדה עוינת יותר כלפי הממשלה הקובנית, ככל הנראה, בניסיון להראות לקובנים הגולים בתוך פלורידה שאפשר לסמוך עליו שההתנגדות של אמריקה כלפי קובה תימשך. בבחירות לנשיאות 1992, הדמוקרטים זכו ב 61% מהקולות ההיספנים והרפובליקנים 25%. הפרוט העצמאי זכה ב -14%. בבחירות 1996 הדמוקרטים הגדילו את הצבעתם ל -72% ולכן הם מצביעים על כך שקלינטון עשתה יותר מאשר מספיק כדי להתמודד עם הרפובליקנים. ההצבעה הרפובליקנית צנחה ל -21% מההיספנים ואילו פרוט קראה רק 6% מהקולות שלהם. בבחירות 2000 הגדיל בוש את הקולות שזכו הרפובליקנים ל -31% ואילו הדמוקרטים ירדו ל -67%.

עם תום המאה נראה כי התמיכה המסורתית של היספנים בדמוקרטים נותרה יציבה. עם זאת, כקבוצה דתית באופן מסורתי מאוד (ההשפעה של הקתוליות רבה), יתכן שהם הסיטו את קולותיהם מגור בשנת 2000, ויתכן שהיו בסוף הסלידה שהם לא אוהבים לראות תא משפחתי (הקלינטון) משבשת על ידי ניאוף וחוסר יושר. התא המשפחתי נותר אחד הנושאים היקרים ביותר בתרבות ההיספנית - בין אם זה במדינות דרום אמריקה או בארצות הברית - ופלורידה הייתה אמורה להגיע לבוש הרפובליקני לאחר פסק דין של בית המשפט העליון. שזה עבר לבוש, העניק למועמד הרפובליקני לנשיאות את קולות המכללה הבוחרת הדרושים לו היה צריך לנשיאות.

את אותם סוגיות לעיל ניתן לקשר לקתולים של אמריקה. כקבוצה קשה לשייך אותם למפלגה אחת. תפקיד הכומר באמריקה הוא כזה שלא סביר שהוא יניע את הקתולים כדי להצביע למפלגה מסוימת. סוגיות בעבר שהוכחו שנויות במחלוקת כוללות פיתוח זכויות נשים, אמצעי מניעה והפלה. על כל אלה לא הייתה תגובה קתולית אחידה. גם אם מועמד לנשיאות היה קשור לזכותה של אישה להפלה (אשר הוקעה על ידי האפיפיור), לא היה שום ערובה לכך שהקתולים באמריקה יתמרדו בזה ויצביעו נגד אותו פוליטיקאי. הייתה אמונה כי השמרנות החברתית של המפלגה הרפובליקנית של רונלד רייגן תמשוך את הקתולים השמרנים. עם זאת זה לא הוכיח את המצב. דבר אחד התברר - כי הדרך בה הכנסייה הקתולית באמריקה מביעה את עמדותיה אינה משפיעה לרוב על אופן ההצבעה של הקתולים. בבחירות הכלליות ב -1992 44% מהקתולים הצביעו בעד קלינטון, 35% הצביעו בעד בוש ו -20% לפרוט. בבחירות הכלליות ב -1996 53% הצביעו בעד קלינטון, 37% לדול ו -9% לפרוט. בבחירות 2000 נערכה חלוקה כמעט אפילו עם בוש שהשיג 47% מהקולות של הקתולים וגור 49%. מכיוון שלקבוצה זו אין נאמנות מובהקת לשתי המפלגות, וכיוון שקולותיהן יכולים להיות קרובים יחסית, הם קבוצה ששתי המפלגות צריכות ללמוד בזהירות.

יהודי אמריקה נקשרו בדרך כלל לדמוקרטים. בבחירות הכלליות של 1992 קלינטון קיבלה 80% מהקולות היהודים ובוש רק 11%. בבחירות הכלליות ב -1996 קיבלה קלינטון 78% מקולותיהם ודולה 16%. בשנת 2000 המשיך גור נושא זה כשהוא צבר 79% מהקולות היהודים, כאשר ג'ורג 'וו בוש זכה רק ב -19%. הקשר בין הדמוקרטים ליהודי אמריקה דומה כמעט בוודאות לסיבות שאמריקאים אפריקאים תומכים בהם. המפלגה נקשרה בזכויות אזרח וקידמה את רמת החיים של קבוצות מיעוט.

אותו הסבר ניתן גם לתת לנשים הקשורות כיום יותר לדמוקרטים מאשר לרפובליקנים. בבחירות הכלליות של 1992, קלינטון קיבלה 45% מקולות הנשים ואילו בוש קיבל 37%. פרוט גילה 18% מהקולות הנשים. בבחירות 1996, קלינטון קיבלה 54% מקולות הנשים, דולה קיבלה 38% ואילו פרוט סקר 8%. גור, בשנת 2000, קיבל 54% מקולות הנשים ובוש 43%.

דמותם של הרפובליקנים כשמרניים וקשורה למעמדות הפרוטסטנטיים העליונים והבונים העליונים של אמריקה, הייתה גם אחראית לכך שלא הצליחו להשיג את תמיכתם של האיגודים באמריקה. במיוחד ראיגן נתפס כאינטי-איחוד. בשתי הבחירות הכלליות בשנות התשעים נהנו הדמוקרטים מכך כיוון שתמיכתם של חברי האיגוד מספרת את התמיכה ברפובליקנים על ידי שניים לאחד (1992, 55% ל 24% ובשנת 1996 59% עד 30) %). עם זאת, חברות באיגוד אינן ממש חלק מהתרבות של אמריקה ויחסית למספר העובד, חברות באיגוד היא נמוכה יחסית.

במשקי בית לא מאוגדים המצב קרוב יותר להרבה. בבחירות 1992 הדמוקרטים קיבלו 41% מהקולות הלא-מאוגדים והרפובליקנים 40%. בשנת 1996 ההבדל היה זהה - 46% דמוקרטים ו -45% רפובליקנים. מדוע בוחר שאינו מאוחד מאוחד בוחר להצביע למפלגה אחת ולא למפלגה השנייה קשה לברר והסיבות עשויות להיות שונות מאוד מהמצביע למפלגה השנייה.

אף כי מדובר בהכללה, קיימת אמת מסוימת במשוואה שמצביע ביחס לשמרנים הפרוטסטנטיים העשירים העליונים, הלבנים העליונים, עבור הרפובליקנים. קבוצות מיעוטים, יהודים, משפחות עם הכנסה שנתית של <30,000 $, אפריקאים-אמריקאים וכאלה הרואים עצמם "ליברלים" מצביעים לדמוקרטים.