מרד הבוקסר

מרד המתאגרף פקד הן את שושלת מנצ'ו בסין והן את השפעת המעצמות האירופיות בסין. אמנם מרד המתאגרף נכשל אך הוא עשה מספיק כדי לעורר גאווה לאומית בתוך סין עצמה.

בשנת 1895 הובסה סין על ידי יפן. זו הייתה השפלה עבור הסינים שכן יפן תמיד נחשבה לאומה פחותה לסין. סין איבדה את שליטת קוריאה ופורמוסה ליפן.

בקרב האליטה של ​​החברה הסינית, האמינו כי תבוסה זו היא לחלוטין אשמתם של האירופאים ששלטו בסין וכי הם בלבד אחראים לתבוסתה של סין.

הרבה סינים החלו להרגיש אותו דבר. ההערכה הייתה כי האירופאים מניעים את מדיניות הפנים והחוץ של סין וכי המצב יוצא מכלל שליטה. בסוף המאה התשע-עשרה, תחושה חזקה של לאומיות שטפה את סין ורבים רצו להשיב את סין לטובת הסינים. בשנת 1898 התחושות הללו הצטברו למרד.

המרד החל בצפון סין במחוז שאנטונג. מחוז זה היה תחום השפעה גרמני וגרמניה שלטה על קווי הרכבת, המפעלים ומוקשים הפחם שהיו בשנטונג. הגרמנים הרוויחו רווחים רבים ואילו לסינים שם שילמו שכר נמוך מאוד וחיו אורח חיים ירוד מאוד.

בשנטונג כנופיות של אנשים סינים שוטטו ברחובות ומזמרים "להרוג את הנוצרים" ו"גרש את השדים הזרים ". גרמנים שחיו בשאנטונג נרצחו כמו גם מיסיונרים אירופים אחרים. הסינים שהתאסלמו נרצחו גם הם.

מי שעומד מאחורי מרד שאנטונג היה שייך לחברה סודית בשם יי הו טואן - שפירושה "אגרופי הרמוניה צדקנית" כשהוא מתורגם לאנגלית. זה התקצר למתאגרפים והמרד נעשה בהיסטוריה כמו מרד הבוקסר.

בשנת 1900 החל המרד להתפשט ברחבי צפון סין וכלל את בירת פקין.

אחד היעדים של המתאגרפים היה ממשלת מנצ'ו. הם נתפסו כמעין קצת יותר כסטאוגים לא פטריוטיים של 'המאסטרים' האירופאים שלא עשו דבר למען הגאווה הלאומית.

ההשראה שמאחורי ממשלת מנצ'ו הייתה דואגר הקיסרית. היא זכתה לכינוי "בודהא הזקן" - אך מעולם לא על פניה. היא נישאה לקיסר לשעבר והייתה אדם מאוד פיקח. סין הייתה חברה בה נשים 'הוחזקו במקומן', לכן היא הייתה מוזרה בתוך אותה חברה ששלטה על ידי גברים. הקיסרית דואגר צו הבינה מה קורה ויצרה קשר סודי עם המתאגרפים המציעים להם את תמיכתה. את זה הם קיבלו. זה איפשר למתאגרפים להפנות את מלוא תשומת ליבם לאירופאים.

לפקינג התגוררו בה אירופאים רבים בשנת 1900. אורח חייהם היה שונה לחלוטין מזה של הסינים שחיו בעיר. האירופאים התייחסו למעשה לסינים בפקין כאל עבדים שלהם. לא היה מפתיע שהמתאגרפים מצאו תומכים מוכנים רבים בפקין.

ביוני 1900 התברר כי חייהם בסכנה ורבים התכוננו לעזוב את העיר. שגריר גרמניה בסין רצה לרשום מחאה אחרונה אחת על אופן הטיפול באירופאים בסין. כאשר עשה את דרכו לארמון המלכותי למחות, הוא נגרר מכסאו הסדאן (כשהוא סוחב על ידי סינים) ונרצח. המסר היה ברור. אפילו הגבוהים והאדיר לא היו בטוחים. שאר האירופאים הצטופפו בלגיון הבריטי למען ביטחונם. הם הוגנו על ידי מגוון של 400 חיילים אירופאים ומלחים שכונו "חטיבת סכין גילוף" בגלל היעדר כלי הנשק שלהם. הם נלחמו נגד המתאגרפים באומץ רב שהצטרפו למתקפה על ידי כוחות ששמרו על המנצ'וס.

מצור הליגה נמשך 55 יום עד שכוח בינלאומי שצעד מטיינטין בחוף הצליח להקל עליהם. 66 אירופאים נהרגו בתקופה זו ו -150 נפצעו. סוג זה של טיפול היה בלתי נסלח מבחינה אירופית. אמריקה נדהמה גם מהטיפול באירופאים.

הכוח הבינלאומי, כעונש, עבר מההשתוללות בפקין - למעשה הוזעק על ידי הקצינים המפקדים עליהם. פקין נפגע בהרחבה. ממשלת סין הוטלה גם היא לשלם פיצוי של 450 מיליון דולר - סכום עצום של כסף לכל מדינה שלא לדבר על מדינה כל כך ענייה כמו סין. הכוח האירופי, שנתמך כעת על ידי המאנצ'וס, נקם אז את המתאגרפים. הנתפסים קיבלו רחמים מעט והם נערפו בפומבי. המנשוס נסלחו למעשה כמו גם קיסרית הדאוגרר למרות הבגידה לכאורה שלה. היא ומשפחתה הורשו לחזור לארמון האסור בפקין, ללא עונש אחר מלבד מדינות אירופה שביססו את סמכותן על הסינים. לא הייתה לה ברירה אחרת להיות תואמת.