בנוסף

האו"ם ובעיותיו

האו"ם ובעיותיו

משנת 1945 ועד שנות השבעים נראה האו"ם כממשיך דרכו של חבר הלאומים הכושל. ההצלחה של הסוגים בקוריאה ובקונגו הגבירה את הדימוי הבינלאומי שלה. עם זאת, רבות מהבעיות מהמלחמה הקרה היא לא יכלה לנבוע. הכיבוש האפקטיבי של מזרח אירופה על ידי רוסיה הלעג את ההבטחות שהושמעו ביאלטה ובפגישות מלחמה אחרות. האו"ם לא יכול היה להפסיק את הטיפול בהונגריה בשנת 1956. באופן דומה, לא ניתן היה להפסיק את מעורבותה של אמריקה בווייטנאם.

בסוף שנות השבעים איבדו האומות המאוחדות חלק מיוקרה. היה ברור ששתי המעצמות, אמריקה ורוסיה, יעקבו אחר מדיניות החוץ אליה הן רצו ללא קשר למה שהאו"ם רוצה.

כל נושא היחסים בין אמריקה לאו"ם החליש את האו"ם. מאז 1945 הייתה אמריקה הכוח הדומיננטי באו"ם. אמריקה סיפקה לאו"ם 25% מהתקציב השנתי שלה וציפתה לומר אמירה גדולה בהחלטות האו"ם הסופיות - השפעה שתואמת את מאות מיליוני הדולרים שאמריקה שילמה בתקציב האו"ם. כמו כן, כמה בעיות בינלאומיות עיקריות טופלו על ידי אמריקה שמגמשה את שריריה הדיפלומטיים (כמו בסואץ ובמיוחד במזרח התיכון), במקום שהאו"ם יפתור אותם.

ככל שיותר ויותר מדינות אסיה ואפריקה קיבלו את עצמאותן והצטרפו לאו"ם, התפתחו גושי הכוח בעצרת הכללית. אלה קראו תיגר על האמונה כי הסדר הישן של מדינות המערב צריך לשלוט באו"ם פשוט על ידי שימוש בתוקף הכספי שלהם ובקשרים ההיסטוריים שלהם. שבעה גושים זוהו:

האומות המתפתחות המורכבות מ 125 מדינות
התנועה הלא-קושרת המורכבת מ -99 מדינות (בעיקר אסיות ואפריקניות שנמנעות מהצטרפות לבריתות צבאיות)
הוועידה האיסלאמית המונה 41 מדינות
הקבוצה האפריקאית המונה 50 מדינות
הקבוצה האמריקאית הלטינית המונה 33 מדינות
הקבוצה המערבית-אירופית המונה 22 מדינות
הקבוצה הערבית המונה 21 מדינות

בתוך האסיפה הכללית, לכל המדינות ללא קשר לעושר, כוח צבאי וכו 'יש קול אחד. כך גם בסוכנויות המתמחות - מדינה אחת קול אחד. עם זאת, חלק ניכר מהעבודה החשובה של האו"ם נעשית במועצת הביטחון וחמשת המדינות של רוסיה, אמריקה, בריטניה, צרפת וסין עדיין זכות להטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון. על מערכת זו התגרו חברי האו"ם החדשים יותר שרוצים מדינה אחת קול אחד במועצת הביטחון. חמשת חברי הקבע במועצת הביטחון נלחמו לשמור על המערכת מכיוון שהיא טוענת שככל שחמשת חברי הקבע משקיעים הרבה יותר כסף בתקציב האו"ם, וכתוצאה מכך, עליהם להיות יותר מתנדנדים מאשר מדינות שמשלמות הרבה פחות בתקציב האו"ם. תקציב האו"ם.

בשנת 1985 אף נושא זה הועלה על ידי קונגרס אמריקה שהצהיר כי:

"זכויות ההצבעה (באו"ם) צריכות להיות פרופורציונליות לתרומתן של כל מדינה חברה לתקציב האו"ם ולסוכנויות המתמחות בה."

בשנת 1985, אמריקה סיפקה לאו"ם 25% מתקציבה; ברית המועצות סיפקה 10.5%; אנגולה 0.01% וסעודיה 0.86%. אמריקה טענה כי השקעה כזו צריכה להיות מתמורה. אם 'החמישה הגדולות' היו משכים את תמיכתם הכספית או מצמצמים אותה לרמה של מדינות אחרות באו"ם, אז האו"ם עצמו יתמודד כמעט מול פשיטת רגל. מעט היה יכול האו"ם לעשות אם החברים לא ישלמו בתרומתם. לאחר משבר קונגו בין השנים 1960 ל -1964, רוסיה, צרפת ובלגיה סירבו לתרום ל -400 מיליון הדולר שעלה לאו"ם להביא שלום לקונגו.

במהלך שנות ה -60, השבעים והשמונים, האו"ם מנהל חובות של כמעט מיליארד דולר. בשנת 1986, אמריקה סירבה לשלם 50% מתרומתה השנתית במחאה על ההשפעה של המדינות המתהוות שעברו או ניסו להשיג. אמריקה ציינה כי 85% מתקציב האו"ם שולמו על ידי 20 מדינות בלבד. עם זאת, מדינות קטנות יותר ניסו לשנות את אופן ניהול האו"ם (ובמיוחד את מערכת ההצבעה שלו) מבלי להתחייב להיות כספיים זהים לאו"ם.

לקראת סוף שנות השמונים נראה כי האו"ם התפצל לשניים: המדינות הוותיקות העשירות והעשירות יותר שמימנו למעשה את האו"ם מצד אחד, והמדינות החדשות שהוקמו אך העניות יותר בצד השני. מדינות אלה טענו שהן רק ענייה מכיוון שכל כך הרבה מהעושר השנתי שלהן נדרש לתשלום חובות למדינות העשירות בעולם. המדינות העשירות בעולם הגיבו לאשמה זו. הם טוענים כי השחיתות הפנימית במדינות החדשות הללו אחראית לעונים - לא לחובות שהם חייבים בכסף שהושאל.

תוך 45 שנה בלבד מלידתו עמד האו"ם בצומת דרכים. אם זה מתחלק לאומות עשירות ועניות, היכן זה משאיר את כל התפיסה של כל העמים הפועלים למען מטרה משותפת אחת?