בנוסף

היטלר והיהודים

היטלר והיהודים

כבר בספטמבר 1919 הבהיר אדולף היטלר היכן שוכנות מחשבותיו על היהודים. במכתב מיום 16 בספטמברth בשנת 1919, הכניס היטלר לר 'גמליץ' את רעיונותיו ומחשבותיו, ללא ספק חלק שנוסח על ידי תנאי אמנת ורסיי.

הר גמליך היקר,

הסכנה שמציבה היהודים עבור עמנו כיום מוצאת ביטוי בסלידה בלתי ניתנת להכחשה של חלקים רחבים של עמנו. לא ניתן למצוא את הגורם לסלידה זו מתוך הכרה ברורה בהשפעתם השיטתית והמושכלת של היהודים באופן מודע או לא מודע של היהודים כמכלול על האומה שלנו. במקום זאת, הדבר נובע בעיקר ממגע אישי ומהתרשמות אישית, אותה משאיר היהודי האינדיבידואלי - כמעט תמיד בלתי-חיובי. מסיבה זו, האנטישמיות מאופיינת בקלות רבה מדי כתופעה רגשית גרידא. ובכל זאת זה לא נכון. האנטישמיות כתנועה פוליטית עשויה ואינה יכולה להיות מוגדרת על ידי דחפים רגשיים, אלא על ידי הכרה בעובדות. העובדות הן אלה: ראשית, יהדות היא לחלוטין גזע ולא אגודה דתית. אפילו היהודים אף פעם לא מייעדים עצמם כגרמנים יהודים, פולנים יהודים או אמריקנים יהודים אלא תמיד כגרמנים, פולנים או יהודים אמריקאים. יהודים מעולם לא אימצו הרבה יותר משפת האומות הזרות שביניהם הם חיים. גרמני שנאלץ לעשות שימוש בשפה הצרפתית בצרפת, איטלקית באיטליה, סינית בסין, לא הופך בכך לצרפתי, איטלקי או צ'ינמן. כך גם היהודי שחי בתוכנו ונאלץ לעשות שימוש בשפה הגרמנית. בכך הוא לא הופך לגרמני. גם האמונה הפסיפס, החשובה כל כך להישרדותו של גזע זה, אינה מציאה את השאלה האם מישהו הוא יהודי או לא יהודי. כמעט ולא קיים גזע שחבריו שייכים אך ורק לדת מוגדרת אחת בלבד.

לאורך אלפי שנים של סוגים קרובים ביותר של גידול, יהודים בכלל שמרו על הגזע שלהם ועל המוזרויות שלהם בצורה הרבה יותר ברורה מאשר רבים מהעמים שבהם הם חיו. וכך מגיעה העובדה שיש בינינו גזע זר, לא גרמני, שאינו רוצה ואף אינו מסוגל להקריב את אופיו הגזעי או להכחיש את הרגשתו, חשיבתו וחתרתו. עם זאת, יש לה את כל הזכויות הפוליטיות שאנו עושים. אם האתוס של היהודים מתגלה בתחום החומרי הטהור, הדבר ברור עוד יותר בחשיבתם ובחתרתם. הריקוד שלהם סביב עגל הזהב הופך למאבק חסר רחמים על כל אותם רכוש שאנו מפרסים ביותר על האדמה.

ערכו של הפרט לא נקבע עוד על ידי אופיו או על פי משמעות הישגיו למכלול אלא באופן בלעדי לפי גודל הונו, מכספו. את מידת הרוממותה של אומה כבר לא ניתן למדוד בסכום כוחותיה המוסריים והרוחניים, אלא על ידי עושר רכושו החומרי.

חשיבה וחתירה זו אחרי כסף וכוח, והרגשות הנלווים אליו, משרתים את מטרותיו של היהודי חסר מצפון בבחירת השיטות וחוסר האונים בעבודתו. במדינות שנשלטו באופן אוטוקרטי הוא מייבב לטובת "הוד מלכותו" ומנצל אותו לרעה כמו עלוקה המוצמדת על אומות. בדמוקרטיות הוא מתמודד לטובת ההמונים, מתכווץ לפני "הוד העם", ומכיר רק בהודעות הכסף. הוא משמיד את דמותם של נסיכים עם חנופה ביזנטית, גאווה לאומית (כוחו של עם), בלגלוג ובגידול חסר בושה לשפלות. שיטת הקרב שלו היא דעת הקהל שאף פעם לא באה לידי ביטוי בעיתונות אך בכל זאת מנוהלת ומזייפה על ידה. כוחו הוא כוחו של הכסף, שמתרבה בידיו ללא מאמץ וללא סוף דרך ריבית, ואשר מכריח עמים תחת המסוכנים ביותר של עול. נצנוץ הזהב שלה, כה מושך בהתחלה, מסתיר את התוצאות הטרגיות בסופו של דבר. כל מה שגברים שואפים אליו כמטרה גבוהה יותר, יהא זה דת, סוציאליזם, דמוקרטיה, הוא שיהודים זה רק אמצעי למטרה, הדרך לספק את תאוותו לזהב ושליטה.

בהשפעתו ובהשלכותיו הוא דומה לשחפת גזעית של העמים.

הניכוי מכל זה הוא הבא: אנטישמיות המבוססת אך ורק על רקע רגשי, שמוצאת את ביטויה האולטימטיבי בצורה של פוגרום. עם זאת, אנטישמיות שמבוססת על התבונה, צריכה להביא למאבק משפטי שיטתי ולחיסול זכויות היתר של היהודים, מה שמבדיל את היהודים מחייזרים אחרים הגרים בקרבנו. אולם המטרה הסופית חייבת להיות הסרתם הבלתי ניתנת לביטול של היהודים באופן כללי.

בשני המטרות הללו יש צורך בממשלה בעלת חוזק לאומי ולא של חולשה לאומית. הרפובליקה בגרמניה חייבת את הולדתה לא לרצונם הלאומי האחיד של עמנו, אלא לניצול הערמומי של שורה של נסיבות שמצאו ביטוי כללי בחוסר שביעות רצון אוניברסאלי עמוק. אולם נסיבות אלה לא היו תלויות בצורת המדינה והן עדיין פועלות כיום. אכן, יותר נכון עכשיו מאשר קודם. לפיכך, חלק גדול מאנשינו מכיר בכך שצורת מדינה משתנה אינה יכולה כשלעצמה לשנות את מצבנו. לשם כך ייקח מחדש את הכוחות המוסריים והרוחניים של האומה.

ותקומה זו לא יכולה להיות יזומה על ידי הנהגה ממלכתית של רוב רובים חסרי אחריות, המושפעת מדוגמות מפלגתיות מסוימות, עיתונות חסרת אחריות או ביטויים וסיסמאות בינלאומיות. זה דורש במקום זאת התקנה חסרת רחמים של אישיות מנהיגות אופקית עם תחושת אחריות פנימית.

אולם עובדות אלה שוללות לרפובליקה את התמיכה הפנימית המהותית בכוחות הרוחניים של האומה. וכך נאלצים מנהיגי המדינה של ימינו לבקש תמיכה בקרב מי שואבים את היתרונות הבלעדיים של התהוותה החדשה של התנאים הגרמנים, ומי מהסיבה הזו היו הכוח המניע את המהפכה - היהודים. אף על פי שהצהרות שונות של אישים מובילים חושפים, מנהיגי היום הבינו במלואם את הסכנות שביהדות, הם (מבקשים את היתרון שלהם) קיבלו את תמיכתם של היהודים בברכה, והחזירו גם הם את חסדם. והפרעון הזה כלל לא רק בכל העדפה אפשרית ליהדות, אלא מעל לכל, במכשול המאבק של האנשים הנבגדים כנגד הונאתו, כלומר בדיכוי התנועה האנטישמית.

בכבוד

אדולף היטלר

פוסטים קשורים

  • היום בהיסטוריה

    היום בהיסטוריה 15 בפברואר 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 ...